תדרים אורבניים 

מירי ליבוביץ  תדרים אורבניים  אוצר: ד"ר אנטון בידרמן

בחודש נובמבר 2013 תיפתח תערוכת יחיד ראשונה של האמנית מירי ליבוביץ בבית האמנים, מרכז לאמנות עכשווית, חדרה. עשרות עבודות על בדים גדולים בטכניקת קולאז' יוצגו בשלוש הגלריות של המשכן.

עבודותיה של האמנית מתאפיינות באינטנסיביות של צורות וצבעים בתנועה התואמת את רעשי העיר. ריבוי נקודות החיכוך העוטפות אותנו בעולם העכשווי מפגיש את הצופה עם מרחב ויזואלי ותודעתי משתנה. עולמה הוא קולות, צלילים ורעשים אין ספור. מפוענחים ומתורגמים לצבעים, צורות, חומרים וטקסטים בתואם ויזואלי מאתגר. מירי ליבוביץ מרכיבה פיגומים מנטאליים כמעשה מקלעת (שתי וערב) וכרשת ויזואלית המכילה בתוכה מארגי מידע דחוסים בדימויים חשופים ומוסתרים. כל אלה מייצרים הוויה פועמת ורוטטת, המתקיימת בתוך מתכונת של סדר ואיפוק, ומתגבשים בתוך פעולה סזיפית לכדי מרקם אסתטי ועשיר של דימויים אורבניים.

ריצוד בלתי פוסק, התמצאות וחוסר התמצאות מלווים אותנו, הצופים בתערוכה. העיסוק בתבניות אורבניות מופשטות יוצר "סבך", דחוס במידע, מזמין ומפתה, אך גם מנוכר בו זמנית.  טכניקת קולאז' ככלי אמנותי ומחקרי בונה את המטאפורה. חוסר היכולת ללכוד או לחלץ דימוי ממשי, הביא את האמנית לשיח דיאלקטי באמצעותו מונחים תהליכים מופשטים כשפה וכביטוי המופיעים כרצף בלתי פוסק של מידע וצלילים שבורים הבונים את השלם. המציאות האורבנית העכשווית נתפסת בעיני האמנית כהוויה כאוטית בעלת מאפיינים עיצוביים, סינתטיים וסטריליים (המבט האנאליטי), המפיקים תדרים של רצפים ריתמיים (צורניים, צבעיים וחומריים) הנערמים שכבות על גבי שכבות לאינסוף פרטים ושדות מאורגנים של היגד ומשמעות.

בעוד המבט הוא אנאליטי, תוחם אובייקטים כנפרדים ומרוחקים מן התודעה המבחינה בהם, נשמעים הקולות והרעשים בתוך הגוף ומבקשים להתמזג עם המבט והתודעה לכדי ביטוי אמנותי ויזואלי. בדומה לציור, המבע האמנותי בא לידי ביטוי באמצעות צבע, צורה, חומר, קומפוזיציה וכדומה. בנוסף מציע הקולאז' רבדים של הבעה הנגזרים מתכנים גלויים וישירים המופיעים/מודפסים על גבי פיסות הנייר (כמו תמונות, צילומים או טקסט), ואשר אופן קריעתם או גזירתם יוצר את התחביר היחודי המוביל אל המשמעות, תוך שהוא מאלץ את הצופה להתמודד עם קטעים, מהם אשלייתיים, מהם מציאותיים, המופיעים בו-זמנית על גבי משטח העבודה. כך, לדוגמא, בקולאז'ים של האמן פאבלו פיקאסו ניתן למצוא תיאור של טבע דומם עם עיתון, כאשר חלק מן העבודה עשוי בטכניקה של רישום, וחלקה הוא פיסות עיתון מודבקות.

השפה החזותית של האמנית מכילה סימנים בדמות צירופי רכיבים כמו נקודות, קווים, כתמים, משטחים, צבעים, מרקמים, טקסטורות, טקסטים ודימויים, או בניסוח אחר, רכיבים של דקדוק חזותי. שפה חזותית זו מכילה גם סימנים וצירופים תלויי תרבות, זמן ומרחב. הרעש האורבני מכיל פרץ וצווחה, שקשוק גלגלים, טרטור של קולות בני-אדם, צעקות בלתי פוסקות, חריקות, רטטים, חרחורים מחרישי אוזניים, הפרעות שמע ורעשי רקע קוליים דחוסים, רעשים העשויים להיתפס על ידי תושב העיר או מאזין שהתרגל למרחב האורבני כצירוף מרתק של ניגודים, סוד שברטט, אשר פענוח של צפונותיו עשוי לחשוף מבנים צורניים מורכבים ורתמיים המעניקים לבבואתו החזותית את עוצמתה ואת משמעותה.

המרחב האורבני אינו רק חזותי ואינו תחום כי אם דינאמי, בלתי יציב, משתנה תדיר ויוצר מרגע לרגע את ממדיו שלו. למרחב האורבני אין גבולות קבועים ואין לו רקע. בעוד העין מתמקדת, מאתרת, מפשטת וממקמת כל אובייקט במרחב הפיסי ביחס לרקע, האוזן סופגת קולות ורעשים מכל כיוון, הגוף מגיב, התודעה מפענחת, היד מסמנת.

בתוך מסגרת זו מחברת האמנית מגוון ייצוגים חזותיים, מהם גרפיים, מהם צילומיים, מהם ציוריים, מערך המעניק חשיבות לשיח ולדיאלוג של הייצוג כ"אוריינות חזותית". השפה החזותית המכונה "אוריינות חזותית" מתגלמת כאוסף של יכולות חזותיות, המאפשרות את עצם ההבחנה בתופעות חזותיות ואת פרשנותן באמצעות סמלים חזותיים טבעיים או מעשה ידי אדם.  בעשורים אחרונים התגבשו אל תוך ומתוך המעטפת הפוסט מודרנית תפיסות אידיאולוגיות שונות, כמו פמיניזם, רב-תרבותיות, גלובליזם ושלל מהלכים המזהים בתהליך החשיפה והגילוי של הלא נודע את עיקר עניינו של האדם במציאות.  האמנות ניתנת לתיאור ולניתוח מילולי, אלה אמורים להעביר לתודעת הנמען הכרה של היסודות החידתיים שאינם ניתנים למסירה מילולית. האמנות היא ישות שמורכבותה רבה והאתגר הגלום בה הוא באפשרויות הקומוניקטיביות שהיא מייצרת.

האמנות של ליבוביץ אינה בנויה לתקשורת ישירה עם נמעניה, היא מסרבת להיקלט בנקל, תובעת מצב צפייה דרוך, שנון ופתוח. מנגנון של תקשורת עם הנמען. כוונתה של האמנית לעורר טלטלה, לחדש ולהעשיר תבניות מחשבה, אופני ראייה ועוד. הגם שבעיני האמנית נתפשת ההוויה האורבנית כסינתטית וסטרילית, הרי שעבודותיה משקפות גישה אקזיסטנציאליסטית בה מופיעים מוטיבים, כגון כמיהה להתעלות, פריצה אל העולם וקיום שיחה פעילה בו, דהיינו חיפוש מתמיד אחר משמעות, חתירה מתמדת ותוססת לשינוי ואפילו זיקה למיסטי ולמטפיזי. בתהליך יצירתה, מפעילה האמנית מגוון מיומנויות המתקשרות למתודות אמנותיות שונות אשר באמצעותן נחשפות תובנות קיומיות משמעותיות.

עבודותיה מקשרות בין החוויה הפנימית לבין המרחב החיצוני. הקולאז' כאמצעי לשימוש במטאפורה כצורה לא ורבלית של התנסות עצמית, וכאמצעי לשימוש בנתונים ויזואליים, מאפשר ליצור מערך חזותי, אשר הן בתוכנו והן בפרשנותו מזמן לצופה את האפשרות להגיע לידי תובנות.  יתרה מזאת, לא ניתן להבין מציאות חברתית רק על סמך פרשנות אנליסטית והבנה תרבותית חד מימדית, על כן מציעה לנו יצירתה של מירי ליבוביץ מודל מרובד, שיטתי וכולל, כזה המאפשר שיח אינטראקטיבי עם מציאות שעל פניה היא חצויה, מפורקת ומפוצלת.

אחת ההתפתחויות המאפיינות את שדה התרבות בעשור האחרון היא ההתייחסות אל הסביבה כאל טקסט מילולי או חזותי. להיות "אורייני" במובן החזותי פירושו להיות בעל יכולת להתמודד בעולם עכשווי, שבו מקומם של מסרים חזותיים תופס מקום שאינו נופל בחשיבותו מן המסרים המילוליים. חשיבותה של האוריינות החזותית כאמצעי ביטוי ותקשורת בתרבות האנושית הופכת אותה לשדה חיוני להעמקה ולמחקר יישומי של הפרט ושל התרבות.

האמנות מציגה את הזמן והאמנים את שפת ההווה. ליבוביץ מציעה ביטוי מופשט למציאות חמקמקה של נראות לנוכח הווית הקליטה בת זמננו, נוכח עולם דחוס במפלי מידע ואינסוף גירויים ויזואליים, ממשיים, וירטואליים הפועלים על תודעתנו, לעולם שקוף, נשקף ומופשט כתודעה מתחלפת.  חוסר יכולתה של האמנות להצביע באורח ברור מה ראוי כאמירה עכשווית ולהכריע לגבי תנאי הייצוג ההולמים והאופטימליים, מאפשרים את השימוש בשפת ההפשטה המייצגת את חווית הכאוס מול תפקודי המדיה. האמנית מבקשת לדבר בלשונה ולהעיד על חוסר האפשרות להצביע, לקיים או להתקיים בתוך מציאות לכידה ויציבה, מצטמצמת אל תוך מרחב אורבני, ומציעה שיח אוטונומי רבגוני ומלוטש, בעל חוקיות פנימית משל עצמו.  

מירי ליבוביץ - ילידת תל אביב, גדלה, למדה ועבדה בתל אביב.

לימדה במגמת אמנות בתיכון אמי"ת תל אביב, במקביל, לימדה בסמינר למורים תלפיות תל אביב.

בין המקצועות אותם לימדה: ציור, רישום, גרפיקה, עיצוב אופנה, עיצוב מוצר, וקליגרפיה.

השתלמה במכון לאמנות חזותית בפתח תקווה.

בעשור האחרון, עוסקת בעיקר בציור בטכניקת הקולאז'.

תערוכת יחיד ראשונה, לאחר 40 שנות יצירה.